27 נובמבר 2010
הקורבן המקרבן
לאור מופע האימים בשידור חי של פלונית "א' אינס" אשר קיבלה במה תקשורתית לעילא ולעילא להפיץ משנתה ומשנתן של "בעלי ענין שלא לענין" אשר אינם סופרים את הציבור ככללו חייבים אנו לבוא לידי מספר תובנות.
כל זמן שנשים ישקלו מירב שיקוליהם החברתים, המגדרים, העיסקיים, שיקולי אמת וצדק באופן מגדרי בלבדי לא יהיה כח שבעולם שיאפשר להן שיוויון זכויות באשר אין מגיע להן שיוויון זכויות מלא לאור התנהלותן.
הערה: האמור כאן תקף בעיקר למדינת ישראל. נשות צפון אמריקה לדוגמא החפצות בשיוויון וקידום, כבר מתנהלות למצער שונה באורח מובהק, כפי שיתואר להלן.
מי שאינו מוכן לקבל שיוויון חובות, אין מגיע לו שיוויון זכויות. כל זמן שנשים שופטות, עורכות, מנכליות, מנהלות כדומה שוקלות את התועלת המגדרית הנשית לפני למצער כל שיקול ציבורי כולל, הרי שברי כי אינן אובייקטיביות ומפלות לרעה את עמיתיהן הגברים.
כל זמן שנשים ידרשו ואף יקבלו אתנני כבוד ויקר באמצעות תשמישי מיטה (מ-גברים רפי שכל שטובת נשים בראש מעיניהם אך שאינם משכילים להבין את הנזק שהינם בכך גורמים לנשים), לא ייעתרו בעלי השכל והעינים הפקוחות בין הגברים להענקת שיוויון זכויות מלא בעולם העסקים והניהול, וטוב שכך.
נשים מוכרות גופן כענין שבשיגרה על מנת להשיג הטבות וכיבודים מהממונים עליהם (לא כולן כמובן אך בהערכה זהירה מבוססת תצפית ארוכת שנים הרי חלקן מגיע ל – 50% מכלל ציבור הנשים המועסקות). הן רואות בכך קיצור דרך אשר העלות (ממכר גופן), בהשוואה לתועלת הרבה אותן הן משיגות היא מזערית, לטעמן. נשים מוכרות גופן בקרנות הרחוב ונשים מוכרות גופן בקרנות המשרד, לטעמנו אין שמץ של הבדל בינהן. נשים מסוימות נוטות למכור גופן דהיינו למכור מין כתחליף לצורך "למכור" את שיכלן (שהוא קיים ומשתווה בהחלט לגברים בינינו) ומכאן כי תגובות סקסיסטיות כנגד נשים מובנות בהחלט. הנשים והגברים שניהם יחדיו נוקטים בגישה סקסיסטית באורח שווה, כל צד נוקט בדרך הניראית לו מנצחת להשגת מאווייו.
מאידך-גיסא, עלינו להעניש גברים אשר שכלם אמנם בקודקודם אך זה אינו נימצא בהכרח על כיתפיהם ואינם מסוגלים לכבוש יצרם במרחבי העולם התעסוקתי-העיסקי ובאורח שיטתי ואף אידיוטי חוצים קודי מוסר, התנהגות וקווים חברתים אדומים. הללו ראויים לבוז וגינוי ויש לענשם.
הנשים בחברתנו אמנם מתבגרות מהר יותר מגברים, עד שלב מסוים, אך החל מאותו שלב בהתפתחותן, דומות הינן באיפיונן ההתנהגותי לילדים רכים אשר התפתחותם נעצרה. זה השלב בו הילד מאמין באמת ובתמים כי אין עליו מיגבלות וכל רצונותיו ימולאו לאלתר בידי המבוגרים הסובבים אותו באשר הרי הוא ילד ו"מגיע לו" עקב כך.
כך גם רבות מהנשים הפונות לעולם העסקים, התנהלותן מתאימה לשלב המתואר ועליהן להתגבר ולעבור עליו או להסכין עם התקבעותן בשלב ילדותי אשר אמנם מקבל הרבה מחפצו היום-יומי אך המבוגרים האחראים מונעים ממנו החלטות חשובות הרות גורל עבורו באשר אין עדיין לסמוך עליו בכך.
שלא תהינה אי הבנות, שיוויון מלא בין נשים לגברים הינו משאת נפש רצויה מעין כמוה אך אנו כולנו טועים בכיוון. נושא תקפות והשגת השיוויון הינו רובו ככולו נימצא בידי הנשים עצמן ולא בידי הגברים כפי שמנסות כמה יללניות, צבועות ופרובוקטיביות לחצרץ בינינו. מגדר הגברים פינה את הדרך לנשים על מנת שיתפסו מקומם כשווים בין שווים בעולמנו. כעת הוא תורן של הנשים להוכיח מסוגלות ומצויינות, וזאת בלא העדפות מתקנות אשר ניזקן לענין הנשי הינו אדיר. כל תרוצי "תיקרת הזכוכית" הינם מצוצים מהאצבע ובאים למעשה לחמוס זכויות יתר תוך השקעת מאמץ מיזערי, עבור נשים על חשבון גברים, מעבר למגיע להם בדין
חייבת האמת להאמר, הגברים (בהכללה על כל מגבלותיה), הינם יצורים מנוצלים, לא חכמים במיוחד, אמור מטופשים בכל הנוגע למין הנשי, אשר הדחף התורשתי הקמאי שאינו בר כיבוש הטמון בהם להמשיך את הדור, להגן, לתמוך, לזון ולפרנס את האשה לצידם, או מולם, מביאם להתנהל באורח אווילי בעליל כקירבת נשים ורבות מדי מנצלות זאת עד תום. מפאת שהמגדר הגברי אינו יכול לשלוט בנטיה טבועה זו ומכיוון שמטוטלת החוק נוטה כעת באורח מובהק לצד הנשי, הרי שנידרשים חוקים מתאימים על מנת לאזן את התמונה ולא להפכם למשיסה בידי נשים נצלניות.
רק משתיפטרנה הנשים מהגיבנת המגדרית ותחלנה לשקול שיקולים עניניים-כוללים המביאים בחשבון את טובת הכלל נשים וגברים כאחת, בלא שיכניסו שיקולי מגזר נשי מעל המידה והצורך, רק אז יחלו הגברים בינינו להאזין ברצינות לדעתן של נשים ולתמוך בקידומן הגורף כפי המגיע להן.
מנגד, "הגיבנת המגדרית" היא שעושה אשה כאשה (וזאת נאמר לחיוב) ונשים חייבות לבחור בין שלש חלופות שאינן נחשקות בעיני סקטורים נוגדים ביניהן.
האחת, לשמר את איפיונן הנשי על כל סממניו ומרכיביו ולוותר על חדירתן לעולם העסקים והניהול הקשוח. השניה, לוותר למצער על רבים מהמאפיינים הנשיים ולהשתלב כשווה בין שווים בעולם העסקים והניהול הקשוח וחסר הרחמים.
השלישית, וזו אפשרות הנינקטת בידי רבות, היא לנסות להחזיק את המקל משני הקצוות, לרקוד בו זמנית על עולמות שונים ובכך להיכשל בכל אותם העולמות יחדיו. קיימות אלו המצליחות להצטיין בכל העולמות אך אלו אינן מעידות על הכלל, אלו היוצאות מן הכלל.
והפיתרון? באם שיוויון זכויות מלא הוא מטרתו של המגזר הנשי עליו לוותר למצער באורח גורף על מאפיניו הנשיים ואלו כוללים, חיי משפחה, חיי בית מוסדרים, הולדת ילדים, טיפול וחינוך בילדים וכדומה. אכן, ברירה אכזרית אך מציאותית. נשות צפון אמריקה כבר בחרו בחלקן הגדול, הן חוזרות ומתחברות בגדול לטבע הנשי שלהן וגאות בכך. אנו הקרתנים, עדיין מרחפים.
נשים אינטרסנטיות ופרובוקטיביות נוהגות לתרץ כישלונן האישי בכך שמאשימות את "העולם הגברי" ביצירת "תיקרת הזכוכית" אשר אינו מאפשר להם קידום נאות כלבבן.. מנטרת "העולם הגברי" הינה פופוליזם ושרלטנות זולה. עולם הניהול והעסקים דורש בימינו (ואף בעבר) תכונות מסויימות אשר אינן בהכרח "גבריות". נשים המצליחות כמנהלות ומובילות עסקים, נוקטות באיפיון נשי אך בו בזמן בקשיחות עיסקית, מצליחות לא פחות מגברים באותו המישור ולעיתים אף יותר. מכאן כי טרוניות "ההוא אשם" פועלת חדות כנגד הנשים החפצות בקידום באשר חושפת את אוזלת ידה של המאשימה-מעלילה.
תיסמונת הרועה והזאבים. לפי נתוני משטרת ישראל משנת 2007 הרי 52% מכלל תלונות נשים בנוגע להתעללות מינית או אונס נימצאו תלונות שוא וזאת עוד לפני שהגיעו כלל לבירורן המשפטי אשר גם במהלכו רבות מן התלונות אינן מגיעות לפרקן ומבשילות לכדי הרשעה.
ומכאן, מהי זו כל הבוקא ומבולקא אודות הנשים "המסכנות" הנאנקות תחת עלבונות מהציבור בעת הגשת התלונה על אונס או התעללות. כמובן שהציבור ילעג. כמובן שהציבור יהיה ספקני. כמובן שהציבור רשאי, זכאי וחייב לחשוד במניעים של מגישת התלונה, סך הכל בחיי נאשמי שוא ובהרס משפחותיהם וילדיהם עקב תלונות השוא עסקינן. לא הציבור אשם בכך כפי שרבות מהמתלוננות מלינות. ציבור הנשים והלובי הנשי הוא האשם הבילעדי בכל מחול השדים הזה. הללו רקדו על הגגות וחילקו סוכריות לרגל כל חקיקה "נשית" מפלה וחד-צדדית בכנסת בעוד שהאווילות הללו, יחדיו עם תומכיהם מסקטור "התקינות הפוליטית" הבזויה בכנסת, לא הישכילו להבין, למרות אזהרות חוזרות ונישנות, כי כל "הצלחה" חקיקתית בכנסת המפלה חד-צדדית לטובת נשים הינה למעשה חרב פיפיות אשר תתנקם בנשים באורח אנוש מאוחר יותר.
אין קיימות ארוחות חינם. חוק מפלה למען מגדר מסויים יפעל כבומרנג בסופו של יום כנגד אותו המגדר ממש. אלא מאי, כפי שצינו לעיל אודות הילדים הרכים אשר אינם יודעים גבולות הרי ציבור הנשים אינו יודע ואינו מוכן לאכול את שבישל. ציבור זה תמיד תמיד שואף לאחוז את המקל משני הקצוות בבחינת "שלי הוא שלי ושלך הוא שלי גם כן".
דוגמא טובה הוא התקנה הפשיסטית, האנטי-דמוקרטית בעליל הקיימת מזה כשמונה שנים בפרקליטות אשר תוקנה על ידי עדנה ארבל בעת שכיהנה כראש הפרקליטות דאז המורה קטגורית כי מתלוננת שוא לא תיתבע, לא תיענש ולא חשובות כלל הנסיבות, גם אם מושא תלונת השוא בילה חודשים ארוכים בבית הסוהר עקב התלונה, גם אם איבד עבודתו, משפחתו התפרקה והוא הפך לחסר בית (כפי שאכן קרה גם קרה). גם אז לא יאונה כל רע למתלוננת השוא. אפילו פרטיה של הפושעת הלזו ישארו חסויים מהציבור.
וכי קיים תמה מדוע זה איבד הציבור כל אמון בתלונה נשית כנגד כל גבר שהוא תהינה הנסיבות אשר תהינה. ההנחיה המפלצתית הזו השרירה וקיימת עד היום היא התקנה הפוגענית ביותר בציבור הנשים שעדנה ארבל האווילה (ואף המושחתת – ראה הצהרות השוא שלה בנוגע לתקפות השכלתה המשפטית והסכומים שזכתה בהם עקב כך). הוציאה מתחת ידה.
חבל, אך חוסר אמוננו בכושר השפיטה האובייקטיבי הנשי הינו כולו תולדה של נטית השופטות ועורכות הדין לשאת על כפים את המתלוננות ולהאמין בדבקות לכל מילה שלהן בעודן רומסות ברגיל למצער כל עדות גברית. המתנהל בבתי המשפט למשפחה במקומותינו מעיד כאלף עדים.
באם כל מתלוננת שוא על אונס או תקיפה מינית היתה עומדת לדין על המעשה הנלוז ומנדטורית היה העונש המושת עליה זהה לעונש שאמור היה להיות מושת על מושא תלונתה, הרי עומדים היינו כיום במקום שונה לחלוטין באשר לתלונות נשים באשר לתקיפה מינית. עד אז עלינו, על הציבור לשים ללעג וקלס כל מתלוננת כנגד תקיפה מינית אולי בכך נזיז את רשויות הצחוק (אופס, חוק?) לפעול כיאות לביטול הזוועה בפרקליטות
כעת משתוצאות החקיקה המיגדרית המפלה גברים פועלת כנגד ציבור הנשים הריהן (לא כולן, ישנן הגונות ומושכלות שאינן עונות לאמור כאן), מזילות דימעות שליש, משהו בסיגנון "הרצחת וגם ירשת". הן כמובן לא יעלו בדעתן לדרוש לבטל את החקיקה המפלה לטובתן אך יעלו על הבריקדות להוסיף חיקוקים מפלים נוספים על מנת לטשטש את תוצאות אווילותן מקודם בנוסך "חטא על פשע".
משפטו של ברלב יתנהל בוודאי בפני ייצוג משפטי נשי בלבדי או לפני הרכב בעל רוב נשי. על הציבור לסרוק את מסקנות בית המשפט הספציפי הזה במסרקות ברזל של הגינות ואובייקטיביות. כמו במקרהו של רמון קיים החשש כי מסקנות בית המשפט תסבולנה מהטיה מגדרית נשית ועל הציבור והתקשורת למנוע זאת ככל האפשר. אם ימצא אשם (ככל אשר ימצא) עליו לשלם חובו לחברה אך עד אז הוא צח כשלג. מסע ההכפשה המתנהל כנגד ברלב בעיתונות ובמדיה המשודרת ("צטיין" בכך לשימצה ערוץ 2), מוכיח כי "כלבי השמירה של הדמוקרטיה" הינם מהרסי ומחריבי הדמוקרטיה. באשר על עקרון החפות עומדת מירב משקלה של הדמוקרטיה.
התצורה המשפטית כבר ידועה וברורה עד זרא. ברלב יואשם כמובן, גם אם ברור כי אפילו ו-א' אינס "הכמעט" נאנסת לטענתה צודקת, הרי שכתב האישום, יציר הפרקליטות מוטת האג'נדה, יהפוך את ברלב למפלצת סוטת מין משוללת רסן המהווה סכנה לציבור.
המפכ"ל הכושל דודי כהן אשר בתקופתו ותחת הנהגתו הגיע המשטרה ואמון הציבור בה לשפל חדש ובצדק, משתמש בניצב פרנקו ואהבהביו עם א'-אינס המשרכת דרכיה על מנת לקעקע סיכוייו של שנוא נפשו מאז ומתמיד ניצב ברלב לקבלת מינוי המפכ"ל. באשר יש להניח כי ברלב המוכשר וניהולו את המשטרה כמפכ"ל ישימו ללעג וקלס את תקופתו הכושלת של דודו (הנוטר) כהן.
ברלב כמובן ("כמובן, כמובן") ימצא אשם ("כמובן" עם קלון). העונש שיושת עליו הוא כבר פחות חשוב. משימצא אשם יהיה פסול מלשמש בכל תפקיד במשטרה או תפקיד ציבורי אחר והנה הושגה המטרה דהיינו "שתי ציפורים במחי אחד". חביבו של המפכ"ל דודו (מה-שמו) כהן, יתמנה למפכ"ל הבא וברלב, שנוא נפשו של המפכ"ל הכושל ד'היום, יסולק מהדרך ומהעבר השני יחגגו על הגגות ויחלקו סוכריות, מטורללות אירגוני הנשים. שוב ושוב חוברת המשטרה לפרקליטות בתפירת תיק לאישים לא רצויים.
במקרה חיים רמון סולק הלה ממעלת שר המשפטים באשר היה לצנינים בעיני חונטות הפרקליטות ובית המשפט העליון וכעת "הח'ברה" מהחונטה מחזירים טובה (או מגרדים את הגב חזרה) ומסלקים מהדרך את "הקוץ" המשטרתי ברלב. אנו איננו שוכחים לברלב את חלקו בגרוש גוש קטיף אך אל לנו לערב "בשר בחלב".
האשמה בכל הנאמר לעיל משותפת גם לכולנו. כך הוא המצב כאשר "שלטון החוק" המיועד לתגמל חונטה מצומצמת ולהשליטה על מדינת ישראל בעוד אשר אך ורק "מדינת החוק" דהיינו חוקי המדינה שניקבעו על ידי הריבון ונציגיו בכנסת ובממשלה, רק הללו הינם לגיטימים במשטר הדמוקרטי, הבאים להטיב (גם אם טועים לעיתים), באורך צודק ומושכל עם העם ולא עם מעטים בראש הפירמידה, רק אזי אז יבוא המזור.
הנה כבר הפכו את המתלוננת א'-אינס לגיבורת תרבות וזאת עוד לפני שכלל הגיע הנושא לבית המשפט והוכחה צידקתה ואשמתו של ברלב (אם בכלל, וכאשר). התלהמות אירגוני הנשים הרדיקליות לעת הזו מוכיחה עד כמה עניני מגדר הם בראש מעיניהן ולא הוצאתם לאור של הצדק והאמת (ממש כנאמר לעיל)
מהדורות החדשות כבר היקדישו לנושא ובעיקר ל א'-אינס אישית את מחצית המהדורות וזו אך ההתחלה. ברלב ומקורביו קיבלו מהשדרנים "המהוללים" שניות שידור כמי שכפאם שד, אך פירורי שידור, להסביר את אשר קרה כפי שהוא רואה זאת. הרי אנו עוד זוכרים את מופע האימים של א' מארוע הנשיא קצב בכל כלי התקשורת אשר אשר ממש נימרחו עליה כאשר ריר פיגוליה הכחול נימרח על המסכים (פיח'ס), בדיצתם לתלות את הנשיא לשעבר בכיכר העיר בלא שעדיו אפילו ניפתח משפטו. ועדיין זכור לנו היטב הכיצד ניבעטה הכזבנית א' מעדות על בסיס חוסר אמינות מוחלט ונימלטה בבושת פנים לקנדה.
ברי הוא כי הערוצים 10-2 נישלטים בידי מטורללות הלובי הנשי המסחררות את כספי הציבור המוענקים להם כאתנן פוליטי באורח בילתי מידתי ובכך דורכות על פנינו ברגל גסה, גברים ונשים כאחת. מדוע זה אין קיים במקומותינו ערוץ שידור הוגן, נשכני ודווקאי כדוגמת "סקאי" האמריקני שיאזן את התמונה המחפירה אשר הערוצים הקלוקלים הקיימים מעמידים לנגד עינינו?
הבה ונהגג. א'-אינס במוקדם מהמאוחר תרוץ לכנסת (כמובן) בבחירות הקרובות במסגרת מר"צ או "קדימה" (שוב כמובן, היא מתאימה להם ככפפה ליד), או תקבל משרה בכירה מפנקת ומרופדת ממון (היא הרי מנוסה בכך) בעבור ציווחות הקוזק הניגזל שלה. שוב תסמונת ה"מגיעה לי" תתגמל-אתננית את שאינו זכאי לכך. והציבור? נו באמת, מי סופר אותו. שלם את האתנן וסתום את הפה, אוויל.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
